מיומנויות חברתיות בגיל ההתבגרות
"הנוער של היום..."
מוכר לכם הסלוגן הזה?
אני זוכרת שכנערה תמיד הרגשתי רגשות אשמה בגלל אמירות כאלה, מבאס להיות חלק מהדור "המקולקל". תמיד המבוגרים התרפקו על זיכרונות נוסטלגיים ותיארו מציאות אידיאלית ואוטופית "כן ככה זה היה לא כמו היום". וכיום כאישה בוגרת אני רואה איך הדור שלי עושה בדיוק את אותו הדבר לנערים של הדור הזה "אנחנו היינו מתקשרים אחד עם השנייה ולא סתם דרך מסכים עם איזה אמוג'י"
באמת??
בואו רגע ניזכר מה היה שם בגיל ההתבגרות וכמה טוב "תקשרנו" אחד עם השנייה. תנסו רגע לחזור אחורה ולהיזכר מה היה שם, איך הרגשתם, איך היו הכישורים החברתיים שלכם.
קשה להיזכר בגיל ההתבגרות מבלי שגל של חום ומבוכה ישתלט. זה לא סתם ולא מקרי. וזה לא משנה אם היינו מקובלים או דחויים, במרכז העניינים או בחוץ. כך או כך מביך להיזכר בהתנהגות שלנו. להבין מה עשינו בשביל שאחרים יאהבו אותנו, בשביל עוד טיפה של כבוד מקבוצת השווים.
אז שמחה לבשר לכם שאתם לא לבד ושיש להכל הסבר הגיוני. לא הרבה יודעים ומכירים את המושג: תלות חברתית Social-dependency, בגיל ההתבגרות (Hurtes, 2002).
משמעות הדבר הוא שמקובלות חברתית או שיוך חברתי בגיל ההתבגרות איננו בגדר רצון גרידא אלא שמדובר בתלות, בדחף הישרדותי. ממש כמו מים וחמצן, נער לא יכול לשרוד נפשית בלי חברים. בדידות חברתית הורגת, ולכן כדי לשרוד את גיל ההתבגרות נערים יעשו הרבה דברים כדי להרשים את קבוצת השווים שלהם.
הבעיה היא שלא לכל אחד יש מיומנויות חברתיות מפותחות ולעיתים ההתנהגות החברתית והרצון להשתייך רק יפגע במעמד החברתי וירחיק עוד ועוד חברתית. זה כמו פלונטר, מעגל מרושע שרק מזין את עצמו, ולאט לאט עלולה להיווצר חרדה חברתית, שכל אינטראקציה חברתית נחוות כסכנה.
אז מה עושים כדי לצאת מהפלונטר הזה? יהיו נערים שבתהליך הדרגתי יתרחקו מקבוצת השווים, מבית הספר ובהדרגה יצמצמו אינטראקציה חברתית בכל מסגרת שהיא. צריך להבין שהימנעות, זאת הגנה ודרך התמודדות במצבי משבר כשהאדם מאמין שאין לו כלים אחרים. אבל זאת דרך אחת להתמודדות.
עוד דרך היא ללמוד לבקש עזרה- להיות במרחב מוגן, לא שיפוטי, נעים ואוהב. לקבל כלים, לחזק את המיומנויות החברתיות, לעבוד על עצמינו ועל הקבלה העצמית שלנו. מרחב טיפולי כזה, יכול לעזור לצאת מהפלונטר הזה.
אם אתם מרגישים שאתם או אדם קרוב אליכם נשאב למעגל המרושע הזה, פנו לעזרה, לייעוץ ולטיפול